עוד מקרה של סרט מתאבד נכנס לסטטיסטיקה

"אוף, הלך לי כל הערב, מה זאת אומרת השחקנים משביתים את הליגה?"

"אוף, הלך לי כל הערב, מה זאת אומרת השחקנים משביתים את הליגה?"

בעיות של סרטים נוטות לצוץ באמצע. בין האקספוזיציה לפינאלה, היכן שהשלד של הרעיון חייב לעטות קצת בשר, שם נוצרת באופן טבעי גם הכרס. קווי עלילה מיותרים, דמויות משנה שהן סרח עודף, סצנות שלא מקדמות שום דבר — כמעט בלתי נמנע שהתחלואים האלה יופיעו איפשהו ברווח שבין תליית האקדח לשריקת הכדור. אבל מה הקטע החדש הזה של סרטים שמחכים למערכה האחרונה כדי להוריד את האקדח מהקיר ולתקוע לעצמם כדור בראש, או חמור מזה, בלב?

שלושה סרטים התאבדותיים ראיתי בשלושת החודשים האחרונים. האחרון מביניהם הוא "תופעות לוואי" של סטיבן סודרברג, שמפאת טריותו אמנע מלחשוף פרטים על האופן המדויק שבו הוא שם קץ לחייו, אבל הנה משהו שאפשר לומר בלי לקלקל: במשהו כמו 90 מתוך 106 הדקות שלו, "תופעות" הוא סרט מרתק על אישה צעירה (רוני מארה האדירה, באמת אדירה) שהמערכת המשפטית והפסיכיאטרית צריכה להחליט אם הכדורים האנטי־דכאוניים שלה גרמו לה להרוג את בעלה. רק בישורת האחרונה אנחנו מקבלים סדרת טוויסטים שמבהירה כי הסיפור המתואר לעיל הוא בכלל לא הסיפור פה, והקטע המשוגע הוא שזה סיפור הרבה־הרבה פחות טוב מזה שחשבנו שאנחנו רואים.

גם אחרי קלקול החצות שלו, "תופעות לוואי" לא מצטבר לכדי סרט רע בשום אופן (בעצם אולי חוץ מהאופן של קתרין זיטה ג'ונס, שעושה כאן תפקיד פשוט איום ונורא). מה שקורה בסוף של "תופעות" הוא יותר כמו קריסה מאזורי ה"כדאי לראות" למחוזות ה"אפשר לראות", מפח נפש שאתה לא מצפה לו בסרט של וטרן מוכשר ונבון כמו סודרברג — והקטע הוא שבדיוק את הדברים האלה אפשר לומר גם על שני הבמאים האחרים שהתאבדו לאחרונה, רוברט זמקיס ב"הטיסה" וגאס ואן סנט עם "אדמה מובטחת".

"הטיסה", סיפורו של טייס שמבצע נחיתת חירום פסיכית תחת השפעת אלכוהול וסמים, הוא מקרה הקיצון בשלישייה הזאת. והנה בא ספוילר בגודל של טקסס, אז תדלגו לפסקה הבאה אם טרם הספיקותם ובכוונתכם להיספוק: לא רק שזמקיס נותן לאנטי־גיבור שלו לגדל מצפון בדיוק בחמש הדקות האחרונות, אלא שהוא עושה את זה באופן הנדוש ביותר המוכר למדע. על דוכן העדים, כשהטייס המכור־לכל־דבר אוטוטו חומק מעונש, הוא מרביץ את הווידוי קורע הלב שלו כמו בתסריט שהמפיקים של "חוק וסדר" דחו בטענה שהצופים מתקשרים להתלונן שנמאס להם כבר לראות את הקטע הזה. אחר כך זה עוד ממשיך להידרדר, אבל נקודת האל־חזור היא הרגע שבו דמות אדירה והופעה אדירה של דנזל וושינגטון הופכות פתאום למשהו שבסיומו אתה מצפה לראות כותרת לבנה על רקע שחור ולשמוע "פם־פם".

"אדמה מובטחת", סיפור על נציגיה של חברת גז גדולה (מאט דיימון ופרנסס מקדורמנד) שפושטים על עיירה נחשלת כדי לרכוש את אדמותיה ונתקלים שם בפעיל סביבה נודניק (ג'ון קרסינסקי), הוא יותר "תופעות לוואי" מאשר "הטיסה" — שוב ישורת אחרונה עם שורה מיותרת של טוויסטים שמסיטה את העסק הרחק מהסיפור שחשבנו שאנחנו רואים — אבל גם כאן יש דמות שברגע האחרון מצמחת מצפון ומרדדת את העסק כולו לכדי דרמת הולמרק. את התסריט כתב דיימון במשותף עם קרסינסקי והבימוי הוא כאמור של גאס ואן סנט, ופשוט לא ברור איך זה שאיפשהו בדרך לא עצרו השלושה האלה ואמרו לעצמם את המילים האלמותיות שמשמיע יואן מקגרגור ב"נקמת הסית'": רגע, אנחנו יותר חכמים מזה.

סורדברג חכם יותר מ"תופעות לוואי", זמקיס חכם הרבה יותר מ"הטיסה" והצוות דיימון־ואן סנט — שניים משלושת הקודקודים של "וויל האנטינג", מזכיר לכם — חכם יותר מ"אדמה מובטחת". איך זה שכל הנ"ל מצאו את עצמם מעורבים בסרטים שקצים בחייהם במערכה האחרונה? אין לי שום הסבר רציונאלי לזה, בדיוק כמו שאין לי מושג מה הוביל למקרה החמור ביותר של כדור־בלב־הסרט שראיתי מימי, "ארץ קשוחה". אנשים שקראו את המקור אומרים לי "מה, זה ככה בספר", אבל מבחינתי זה לא תירוץ לכך שהאחים כהן טוו לנגד עיני סיפור נפלא על חתול ועכבר רק על מנת להחליט ברגע האחרון שעזבו אתכם משני הדבילים האלה, מי שבאמת מעניין כאן זה הכלב.

אחרי שאמרתי את זה, הכהנים בכל זאת עיבדו חומר קיים ומכאן שעל הדק האקדח שלהם נמצאת גם האצבע של קורמאק מקארתי. "אדמה מובטחת", "תופעות לוואי" (מאת סקוט ברנס, שכתב לסודרברג את "המודיע" ואת "התפשטות" המצוינים) ו"הטיסה" (ג'ון גטינס, שכתב גם את "פלדה אמיתית" המגניב להפתיע) הם כולם תסריטים מקוריים שלא מחויבים לכלום זולת הקהל שלהם, וכולם בוגדים בו בדרגה כזאת או אחרת של חומרה. איך ולמה? כבר אמרתי שאין לי תשובה. כל מה שיש לי זה את ההבעה חמורת הסבר של אושרת קוטלר כשהיא מישירה מבט למצלמה, ואומרת לנו שמדובר בתופעה.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“עוד מקרה של סרט מתאבד נכנס לסטטיסטיקה

  1. הצאר ממדגסקר

    בהקשר של ארץ קשוחה.
    נעזוב לרגע את העובדה שמקארתי באמת טווה את זה ככה (פחות או יותר – המפגש בבריכה עם הבחורה רגע לפני שהעכבר מת הוא מקוצר מפאת שיקולי אורך קשב של הצופה הממוצע) ונעזוב את זה שזה סרט באמת מהנה (דה, האחים כהן), הרבה מהסרטים של האחים כהן אומרים לך שבחיים "אתה לא באמת יודע מה קורה" כדברי לארי גופניק.
    אחד המוטיבים החוזרים של האחים כהן זה עקרון אי הוודאות (טוני שאלוב ב"האיש שלא היה שם" וכאמור לארי גופניק עם פארדוקס שרודינגר ביהודי טוב "accept the mystery") ואפשר לראות את זה בסרטים אחרים בצורות יותר מעודנות מרביתן משולבות בעלילה עצמה.
    צופים באופן מודע או לא מודע י"ינבאו" את השתלשלות האירועים בסרט לפי התפישה האסתטית שלהם והניסיון הזה לקרוא תיגר על "הדרך הצפויה" הוא אספקט מסויים של יצירתיות. הרי כולנו אוהבים להיות מופתעים (מאמנות, לא בהכרח בחיים). מסכים איתך שלפעמים אלמנט ההפתעה הוא מאולץ ויכול לפגוע בסרט אבל לטעמי לא כך הוא המקרה של ארץ קשוחה.
    כל זאת אני אומר מבלי שראיתי אף אחד משלושת הסרטים שביקרת. זה רק כתב הגנה לארץ קשוחה
    🙂
    אפרופו מקארתי, מה הצפי שלך ל the counslor? מקארתי כתסריטאי יהיה פלופ או הברקת המאה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s