במיוחד המוקדמים, המצחיקים שלך

"אמרתי לך אלף פעם, אני קונה בלייזר בגלל הכתבות"

אני אוהב את ג'אד אפאטו. זאת בדיוק המילה: אוהב. מלאות לב הקומדיות של האיש הזה, ובפרפראזה על לאונרד כהן, איכשהו יוצא שהפעימות שלנו תמיד מתחרזות. נגעה בי העליבות המדויקת של סטיב קארל ב"בתול בן 40", התרגשתי מאדם סנדלר ב"אנשים מצחיקים", זיהיתי דראפטים מוקדמים של עצמי בגלריית האינפנטילים של Knocked Up (אתם יודעים, "הדייט שתקע אותי עם השם העברי הזה"). חצי גלגל קדימה זיהיתי דראפט עדכני יותר בהשתתפות פול ראד ולזלי מאן, שהפליאו לעשות את המבטא של זוג מוכה ילודה, ומכאן ש"הכל יחסים" קנה אותי כבר בשלב הטריילר: מבחינתי, ללכת עם הזוג הזה לתוך משבר גיל 40 הוא הספין־אוף המוצדק ביותר מאז "פרייז'ר".

"הכל יחסים" הוא פחות סיפור על שני הנ"לים ויותר תמונת מצב של חייהם, נפשם ונישואיהם בשבוע שבו שניהם חוגגים — במרכאות כפולות ונפולות — את ה־40 שלהם. הרגע המשברי הזה מבלגן באופן טבעי גם את החיים של שתי בנותיהם, וגלי ההלם מגיעים בסופו של דבר אל הוריהם (ספציפית אביו התפרן ואביה הביולוגי, בהתאמה אלברט ברוקס וג'ון ליתגו). ברקע עוברים זמנים קשים גם על לייבל המוזיקה שלו ועל חנות הבגדים שלה, ואנחנו מקבלים את הפסיפס המלא של החלום האמריקאי ושברו, או ליתר דיוק משברו.

את הלב הגדול שלו לובש הפעם אפאטו ישר על השרוול. זה די משתמע מהליהוק — ספוילר: חצי אולם ילחש לחצי השני שאפאטו ליהק לתפקיד האם ובנותיה את אשתו ובנותיו בחיים האמיתיים — וזה ברור לגמרי מהכתיבה. הכנות של הסרט הזה כל כך מוחלטת שחוויית הצפייה בו היא כמעט פולשנית, ואני מפנה אתכם בהקשר הזה ליאיר רוה, שהפליא לזהות שם גירסה קומית ל"אהבה" של מיכאל הנקה. אבל את המראה שלו מעמיד אפאטו לא רק מול עצמו אלא גם מולנו: הנשואים, ההורים, המעמד בינוניים. יש שם רגע אחד, מדויק כמו כל האחרים רק עוד יותר, שבו השניים מתוודים על כך שהם כבר לא צריכים לעשות שום דבר כדי לעצבן איש את רעייתו; לא זוכר מתי שמעתי גל קולקטיבי כזה של צחוק־מודעות־עצמית. "אנחנו צוחקים כי זה מצחיק או שאנחנו צוחקים כי זה אמיתי", לימד אותנו רוברט דה־נירו ב"הבלתי משוחדים", וג'אד אפאטו אמיתי (היי, כותרת טובה לפוסט הזה: ג'אד נאמן).

כן, "הכל יחסים" אמיתי. נורא אמיתי, נורא מצחיק, נורא מרגש וגם נורא ארוך. שלושה עורכים עבדו עליו, לרבות ברנט ווייט הקבוע של אפאטו, וחבל שאף אחד מהם לא התעקש לגרוע איזה 20 מה־134 דקות. לא שזה נורא מפריע, כי מדובר במקרה קלאסי של יותר מדי דבר טוב, אבל אי אפשר להתעלם מפיתוח היתר של עלילות הצד ודמויות המשנה.

ואי אפשר גם להתעלם מזה שה"הכל יחסים" לא מוצא קהל. הוא לא פלופ כמו "אנשים מצחיקים", אבל קופה אמריקאית של 67 מיליון דולר זה הכל חוץ מלהיט, ואולי זה גם לא צריך להפתיע בהתחשב בסיוט השיווקי שבא בילט־אין עם הסרט הזה: לך תמכור דרמה קומית למבוגרים שהיא "סוג של המשך" לסרט שפירק מצחוק את הצופים הצעירים. אלא שדווקא מהעז הזה — בעצם שני עזים, כי אחרי "אנשים מצחיקים" זה כבר שתי אי־הצלחות רצופות — יכול אפאטו להוציא מתוק.

"הכל יחסים" הזכיר לי סרט של ג'יימס ל. ברוקס. קצת את "תנאים של חיבה", קצת את "משדרים חדשות" (עם אלברט ברוקס, ולך תדע אם זה השפיע איכשהו על הליהוק של "יחסים"), הרבה את "ספנגליש" (סרט שמאוד אהבתי, ובכך הפכתי למבקר ההוא שאהב את "ספנגליש"). והשאלה היא לאן אפאטו הולך מכאן: בחזרה לסרטי הצחק־בקול־רם, או הלאה עם הקו הבוגר והמהורהר יותר של השניים האחרונים. הקו הג'יימס ל. ברוקסי.

את הכותרת של הפוסט הזה גנבתי בסופו של דבר מ"אבק כוכבים" של וודי אלן, סרט שההברקה הגדולה שלו היא הראנינג־גאג הזה: כולם, לרבות החייזרים שנוחתים לתוך הסצינה דלעיל, אומרים שם לאלן שהם אוהבים את הסרטים שלו "ובעיקר את המוקדמים, המצחיקים שלך". אני מת על המוקדמים המצחיקים של אפאטו, אבל הייתי רוצה לראות אותו תופס את המשבצת הברוקסית. כמפיק הוא פאוור־האוס קומי — בין 49 הכותרים הרלוונטיים נמצאים "סופרבאד" ו"פיינאפל אקספרס" ו"הולך חזק" ו"לשכוח שרה מרשל" ו" ו"בנות" — אבל כבמאי אני מעדיף אותו בטעם חמוץ־מתוק. בטעם של מצחיק כי זה אמיתי.

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“במיוחד המוקדמים, המצחיקים שלך

  1. זו כבר ביקורת רביעית חיובית שאני קורא על הסרט (אחרי יאיר רוה, ארז דבורה ועופר ליברגל) ובחיי שאני לא מצליח להבין מה פספסתי פה. הסרט שאני ראיתי היה שעתיים ורבע ארוכות, מייאשות ומתישות, גדושות בסצינות נטולות פואנטה שתפורות זו לזו באופן מסורבל. הסרט שאני ראיתי היה לא מצחיק באופן מכאיב, עם כמות עצומה של בדיחות מפוספסות וחסרות פאנץ' (כמו למשל הבדיחה על הפרק האחרון ב- LOST, שהיתה כל כך מתבקשת עד שהיא כמעט כתבה את עצמה, אבל איכשהו אפאטו הצליח לפספס את ההנחתה שהוא הרים לעצמו). בסרט שאני ראיתי היתה גלריה בלתי נגמרת של דמויות משנה מיותרות וסטריאוטיפיות שלא תרמו כלום ורק עיכבו את הקצב העלילתי. הסרט שאני ראיתי היה מביך וצעקני באופן בלתי נסבל, ונראה כאילו בכל מקום שבו אפאטו לא הצליח לחשוב על דיאלוג מצחיק הוא פשוט הכניס מלא קללות וקיווה שזה יספיק. הסרט שאני ראיתי התחיל בנקודת מוצא עלילתית מסויימת ולא זז ממנה במילימטר גם כעבור שעתיים ורבע, כי הסרט נגמר בדיוק במקום שבו הוא מסתיים – אף אחד מהמשברים בחיי המשפחה לא נפתר, החיים שלהם ימשיכו להיות אומללים והם ימשיכו לשנוא אחד את השני. זה שבסוף הסרט הם מבלים באיזו הופעת רוק-אינדי ומחייכים זה לזה לא ישנה שום דבר.
    אז אני יכול להבין שחלק מהבעיות בסרט נובעות מכוונתו של אפאטו להראות את החיים כמו שהם – כלומר ארוכים, מתישים, מדכאים וחסרי פואנטה. אבל בשביל סאבטקסט של "החיים מסריחים, אל תתחתנו, אל תעשו ילדים ואל תגיעו לגיל 40" אני לא צריך לסבול במשך שעתיים ורבע. יש לי את כל החיים בשביל זה.

    • יש סיכוי לא רע בכלל שהפקטור המכריע כאן הוא גיל. יצא לי לדבר על זה עם זוג צעיר שראה את הסרט איתי ועם אשתי: אנחנו ראינו דוקו. הם ראו מדע בדיוני (קמרלינג. תן לי חודשיים ואני משתלט על הקטע הזה של האווטאר)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s