ארכיון חודשי: פברואר 2013

חיים של ילד

הסיפור הזה, לרבות האיור המופלא של דניס זילבר, פורסם בגיליון נובמבר של בלייזר. גירסה אנגלית שלו פורסמה כאן, ב"האפינגטון פוסט".

story

הוא שוב נשאר בחוץ כל הלילה. מליסה כבר לא זכרה מתי הוא לא נשאר בחוץ כל הלילה. עטוף בשמיכה על כיסא הגן החלוד מול סככת הכלים, שקית של עדשי שוקולד ביד אחת ופנס בשנייה. לילה ועוד לילה. שנה ועוד שנה.

"אלי", היא קראה מבעד לחלון חדר השינה הפתוח, "בוא תיכנס הביתה. נובמבר. אתה תצטנן".

הוא לא ענה. היא הציצה בשעון שנח על השידה לצד הגרניום; חמש ורבע. עוד מעט אור ראשון. הוא בטח יתעורר בעוד כמה דקות וייכנס דואב הביתה, הלום שינה טרופה. מה עובר לו בראש אחרי 82 שנה? כמה זה יוצא בלילות של תקווה כוזבת מול הסככה?

אור ראשון ושני ושלישי. הוא עדיין לא פתח את הדלת.

"אלי!".

זקן עקשן שכמותך. דלקת ריאות, זה מה שמגיע לך.

"אליוט!".

שום דבר.

מליסה יצאה לחצר יותר כעוסה ממודאגת, אבל המאזן השתנה ככל שהתקרבה אל הדמות העטופה. משהו בנחירות שלו נשמע חנוק, מלעלע, מחפש אוויר ולא מוצא.

אלוהים. זקן עקשן שכמותך.

~

הם עזבו את בית החולים בשתיקה, מעבדים בנפרד את המידע. ברגע אחד, צפוי לחלוטין אחרי חיים שלמים ביחד, הוא תפר שלא מדעת את חוט המחשבה שלה: אני חייבת לצלצל לבחור מנאס"א, חשבה מליסה וניסתה להיזכר בשמו של המדען החביב עם פאות הלחיים הרחבות. ליטלטון, חשב אליוט. הוא יבתר אותי לחתיכות לפני שייתן לי למות בשקט מהגידול הזה.

נאס"א שמרה על קשר קבוע אך מרוחק. בשנים הראשונות, כשאליוט עדיין היה הילד ההוא — והנער ההוא, והאיש הצעיר ההוא — שיצר קשר ממשי עם חוצן, לא עבר שבוע בלי בדיקה גופנית מקיפה או סריקת גלי מוח. אבל בסופו של דבר לא נותר עוד מה לבדוק, מה גם שאליוט הפך לגבר ההוא — ובסופו של דבר, באורח בלתי נמנע, לזקן התימהוני ההוא — שכל הזמן אומר שהוא לא  יודע להרגיש.

זה היה הדבר היחיד שמליסה לא הבינה. קיבלה, כמו כל דבר אחר שנגע לילדותו המפורסמת של בעלה, אבל לא הבינה. מדי פעם, במרווחים של חמש עד תשע שנים, היא ניסתה לרדת לסוף דעתו. להתעלם לרגע מהפלא הראשוני —  מהעובדה המתועדת היטב, גם אם מטמטמת־השכל, שתחושותיו ורגשותיו של אליוט בן העשר הסתנכרנו עם אלה של יצור מכוכב אחר — ולתפוס את הטענה המשנית. מה זאת אומרת שמאז הוא לא יודע להרגיש?

לפני שנים רבות, אולי כדי לפייס אותה אחרי שרכש את בית אימו והשקיע הון קטן בשחזור פרטי הפרטים של המקום כפי שהיה בילדותו, אליוט ניסה להסביר לה. היה רגע נורא אחד, אמר למליסה בעיניים שעדיין רואות משהו שקרה לפני כל כך הרבה שנים, שחשבתי שאיבדתי אותו. הוא כבר היה ארוז בקרח כשלקחו אותי להיפרד ממנו, ואז חשתי בזה בפעם הראשונה. נדמה לי שממש אמרתי את זה בקול רם, בתקווה ילדותית שהוא ישמע: אתה בוודאי מת עכשיו, כי אני לא יודע מה להרגיש.

אבל הוא לא מת, אמרה מליסה. ליבו חזר לפעום והוא חזר הביתה.

ואני הפסקתי להרגיש, אמר אליוט בקול קשה. ליתר דיוק, היכולת שלי לחוות רגש קהתה עם כל שנת אור שנפערה בינינו.

במאמץ רב הצליחה מליסה להתעלם מההשלכות על נישואיהם — הם התחתנו כשאליוט היה בן 28, אחרי כמעט שני עשורים ומי יודע כמה שנות אור של התקהות — ולהציע הסבר חלופי. אולי, אמרה, הבעיה האמיתית היא שהדבר הכי גדול שקרה לך קרה כשהיית בן עשר. אולי זה עניין פשוט של סף גירוי. אולי אתה הגירסה האינטר־פלנטרית של ילד־כוכב שמבלה את בגרותו בניסיון נואש לשחזר את 15 דקות התהילה האבודות שלו.

היא מעולם לא דיברה אליו בצורה בוטה כל כך. חלק ממנה עשה את זה כדי להתנקם בו על התובנה המשתמעת שהוא מעולם לא אהב אותה ואת הילדים, או לא היה יכול לאהוב; חלק אחר, הפסיכיאטרית שבה, עשה את זה כדי לערוך ניסוי זריז. מה ירגיש האיש שלא יודע להרגיש נוכח הטענה שהוא בסך הכל מהדורה עדכנית של שירלי טמפל?

אליוט רק חייך חיוך עקום והמשיך להסיר את החלודה ממסור הבלק־אנד־דקר העתיק של אביו, אותו תקליט־לעת־מצוא שעליו חרת חברו ה — איך היא אמרה, אינטר־פלנטרי? — את המסר שלו לבני מינו לפני ששיגר אותו לחלל באמצעות משחק מחשב פרימיטיבי ומטרייה מן השורה. עשרות שנים עברו, ואליוט עדיין זכר בדיוק איך הרגיש כשעמד בלב היער וצעק "זה עובד! אי־טי, זה עובד!". פליאה מוחלטת; שמחה כנה; חשש מתגנב. איך אפשר לזכור בבהירות כל כך מוחלטת רגשות שאי אפשר עוד לחוש? אולי, הוא חשב עכשיו, אני כמו אדם שהתעוור אבל עוד זוכר את הצבע האדום. אולי, אמר למליסה והביט סביב על ההעתק הנאמן למקור של נוף ילדותו, זה באמת עניין של סף גירוי.

~

הילדים באו, בכו והלכו. גרטי באה ונשארה. היא הבהירה שלא תניח לאח הגדול היחיד שנותר לה לנצח את הסרטן לבדו.

הסרטן מצידו הבהיר שאין לו כוונות להיכנע. הקשרים של אליוט בנאס"א פתחו בפניו כל מרפאה ומכון מחקר ברחבי ארצות הברית, אבל הגרורות יכלו למיטב המומחים. שבעה חודשים לאחר שאיבחן אותו לראשונה החל ד"ר וויליאמס לדבר עם הפציינט שלו במונחים של השלמה.

אליוט הגיב להתפתחויות באדישות המצופה. גרטי, שלא זכתה להיפרד כיאות ממייקל לפני התקף הלב הפתאומי שלו, הייתה נחושה שלא להותיר קצוות פתוחים גם עם ילד הסנדוויץ' של המשפחה. היא שאלה את אליוט דברים שמעולם לא שאלה, והוא השתדל להשיב לה בדרכו הלקונית. למה חיכית לילה אחרי לילה מול הסככה? כי ככה בדיוק המתנתי שישוב אחרי הפעם  הראשונה שנתקלתי בו, ולילה אחד הוא באמת בא. זה בטח היה הריח של העדשים. את זוכרת כמה הוא אהב אותם. למה החזרת את הבית של אימא למאה שעברה? כי חשבתי שאם הכל יהיה בדיוק כמו אז, אולי זה יגרום לו לשוב. נאיבי, אני יודע. אליוט, למה בכלל חשבת שהוא יחזור? כי הוא הבטיח לי, גרט.  הוא הבטיח.

אי־טי לא באמת הבטיח. גרטי הייתה צעירה ונסערת מכדי לזכור את זה, אבל המילים המדויקות שאמר רגע לפני שטיפס בכבש הספינה ושב לביתו היו "אני אהיה ממש כאן". גם אליוט מעולם לא פירש את הדברים כהבטחה לשוב; הוא המתין מול הסככה מתוך אמונה, לא מתוך ציפייה. רק עכשיו, לפני הסוף, הוא הרשה לעצמו לפרש מחדש את הדברים. להגדיר את עצמו מרומה, חד וחלק.

בגללו אין לך חברים, אמרה לו גרטי ערב אחד בפינת האוכל כשמליסה הלכה למטבח, ואליוט ידע שהיא צודקת. המדענים של נאס"א מעולם לא הצליחו להסביר מה גרם ללבבות של ילד ושל חוצן לפעום בסימטריה מושלמת, לגסוס יחד — וברגע האחרון להיפרד, זה לחיים וזה למוות, גם אם זמני. אבל מה שזה לא היה, התחושה שליבך קשור בעבותות לליבו האדום־בוהק של יצור בעל כוחות שלעולם לא תבין היא משהו שקשה מאוד להיגמל ממנו, ובוודאי אין סיכוי למצוא לו תחליף. אז אליוט מעולם לא טרח לחפש. וגרטי חשבה: אלמלא החיזורים הנמרצים של מליסה, שהכירה אותו בכלל כמטופל, ספק אם אחיה היה מוצא מישהו לחלוק איתו משהו בעולם הזה.

אותו לילה היה האחרון של אליוט מול סככת הכלים. בשלוש לפנות בוקר הוא נכנס הביתה ואמר למליסה שזהו, הוא סיים לחכות לחבר האינטר־פלנטרי שלו. אחר כך זרק את שקית העדשים לפח, הניח את השמיכה ואת הפנס על השידה ליד הגרניום הקמל, התפשט ונשכב במיטה. מליסה התיישבה לידו וליטפה את ראשו, והוא סיפר לה בפעם המיליון איך נחתך מהבלק־אנד־דקר ואמר "אאוץ'" וצפה בעיניים פעורות באצבע הארוכה של אי־טי כשזו נדלקה כמו עץ חג מולד וריפאה את החתך. מעניין אם זה עובד על סרטן, אמר אליוט וצחק ביובש. מליסה יצאה בשקט לחדר האמבטיה. היא לא רצתה לבכות בנוכחותו.

למחרת הוא לא הצליח לקום מהמיטה. לקראת ערב הזמינה גרטי אמבולנס לקול המחאות הרפות שלו, ומליסה נישקה את מצחו הבוער והבטיחה שתגיע לבית החולים ברגע שתסיים לארוז את כל מה שנחוץ לשהות ממושכת. אליוט גיחך והשתנק. הפרמדיקים החליפו ביניהם מבט שגרטי כבר ראתה פעם, מעל המיטה של מייקל.

מליסה סיימה לארוז ונעמדה במרכז חדר השינה, מנסה להבין מה נדמה לה שהיא שוכחת. גרטי נכנסה לחדר, החניקה צעקה והצביעה עליה. לא, לא עליה; גרטי הצביעה על הגרניום. מליסה הספיקה לראות את העלים החומים מוריקים ואת הפרחים האדומים מזדקפים לפני שהתעלפה.

~

הן לא הופתעו כשאחות מבועתת צילצלה מבית החולים ובישרה שאליוט נעדר. הן לא הופתעו עם שחר, כששוטר התייצב בפתח הבית ובישר שגופתו נמצאה בקרחת היער. מליסה מילמלה שזה בכל זאת לא עובד על סרטן. גרטי אמרה אאוץ'.

רגע. היה להם רק רגע. שעות אחדות של ליל ירח אחד, לא ממש פיצוי על 82 שנה. מליסה וגרטי מעולם לא גילו מה עשו בזמן שלהם ביחד, אבל בין שקיעה לזריחה נהנו לשחק בניחושים. אני רק מקווה, אמרה גרטי, שהוא לא מנסה לרכוב שוב על האופניים. כנראה שאנחנו דואגות לו אחרת, אמרה מליסה וחייכה. אני כל כך מקווה שהוא כן.

"חיים של ילד" (A Boy's Life) היה שמו הזמני של "אי־טי" במהלך העבודה עליו. לאחרונה מלאו 30 שנה לסרטו של סטיבן ספילברג

הס פן תסביך

"אוף, לאבא שלי בכלל אין סולם וגם יש לו משכורת של עיתונאי"

"אוף, לאבא שלי בכלל אין סולם וגם יש לו משכורת של עיתונאי"

רוב האנשים שניחנו במודעות עצמית יכולים לשים אצבע על מקור הקומפלקסים שלהם, ורוב האצבעות שלהם מופנות בכיוון הכללי של ההורים. ככה זה מאז אדיפוס או לפחות מאז פרויד: אנחנו מתוכנתים לחשוב שהאישיוז שלנו, מסוגיות של דימוי גוף ועד לחרדת נטישה, הם הדבר הראשון שקיבלנו בירושה. זאת מחשבה מנחמת כל זמן שאתה רק הבן־של — הרי אם זה באשמתם אז זה לא באשמתך — אבל היא חוזרת לנשוך אותך בתחת ברגע שאתה הופך לאבא־של.

הקטע הזה מציק לכל ההורים הצעירים שאני מכיר, מי יותר ומי עוד יותר. זה קורה כשאנחנו מזהים בעיה חברתית או התפתחותית, כי לצד הרצון לפתור אותה מתגנב החשש שמא ננפח אותה מחוץ לכל פרופורציה ובמקום פיתרון נייצר משקע; זה קורה ביתר שאת כשאנחנו קולטים תסביך של עצמנו אצל צאצאינו, כי אז נכנס לתמונה גם הקטע של תחושת האשמה. אין, כיף ענק. אבל השבוע חשבתי גם אני מחשבה מנחמת: כמו שחרא פשוט מתרחש, ככה יש תסביכים שפשוט קורים.

ראשית חוכמה, הצהרה: אני מת על התלתלים של רונה. הילדה הזאת, שעמיתי ורעי איציק שאשו הגדיר פעם כיורשת הטבעית של קרלוס ולדרמה, צריכה להופיע במילון לצד הערך ג'ופרו (נו, אפרו של יהודים. אפילו אני יודע את זה, ואני לא מעודכן בדברים מאז שנות ה־90). שיהיה ברור, אני לא לבד — בכל פעם שבתי מוציאה לאור את הרעמה שלה היא שומעת מחמאות והשתפכויות והתעלפויות — אבל זה בדיוק העניין, שהיא כמעט אף פעם לא מוציאה לאור את הרעמה שלה.

"אין, זה תמיד קורה לי בימים של לחות" (קרלוס ולדרמה. צילום: Taty2007)

"אין, זה תמיד קורה לי בימים של לחות" (קרלוס ולדרמה. צילום: Taty2007)

רונה תמיד שנאה את השיער שלה, בעיקר מפני שמטבע הדברים והזקיקים הוא צמח בסיבובים בעת שהשיער של החברות החלקות שלה צמח בקווים ישרים. פעם או פעמיים טעו לחשוב שהיא בן, ולמרות שזה קרה לאחרונה כשמלאו לה שלוש שנים, כנראה שזה הספיק: הג'ופרו נתפס אצלה כמקור למבוכה במקום לגאווה.

השבוע, בדיוק בזמן לתעודת הסמסטר הראשונה שלה, היא הלכה לבית הספר בשיער פזור. חצי שנת לימודים עברה, ורק עכשיו היא העזה לתת פומבי לפיצ'ר שמוסכם על כל בר דעת שהוא המגניב ביותר שלה. באותו בוקר היא הביעה חשש אמיתי שהילדים יצחקו עליה, ואחסוך לכם את המתח: הם לא. בכלל לא. אבל הדבר הראשון שהיא ביקשה כשחזרה הביתה זה שאימא תעשה לה קוקו.

"צריפין, לצריפין אני צריכה"

"צריפין, לצריפין אני צריכה"

אני כל כך אוהב את השיער של רונה שיצא לי לשחד אותה רק כדי שלא תאסוף אותו באירועים משפחתיים. כל כך אוהב את התלתלים האלה שלפעמים אני מחכה לשמש שתתפוס אותם בבק־לייט מושלם ואז מרביץ תמונות כמו משוגע. לפחות פעם בחודש יוצא לי לנהל עם רונה שיחה שבה אני ממשיל את הסירוב שלה ללכת פזור לסירובה של ציפור לעוף או של זמר לשיר; היא תמיד נהנית מהמחמאה ותמיד צוחקת מההשוואה, אבל זה לעולם לא משנה את האמת היסודית. רונה שונאת את השיער שלה.

השבוע, כשהיא חזרה עם הבקבוקים המופלאים שלה מבית הספר ומיד אפסנה אותם, עלתה בדעתי אותה מחשבה מנחמת בהפוך על הפוך: כמו שלא עשיתי דבר כדי לגרום לה לשנוא את השיער שלה, ככה אין דבר שאני יכול לעשות כדי לגרום לה לאהוב אותו. ונכון שזה בקושי עונה על ההגדרה של קומפלקס — למעשה, אם תקשיבו היטב תוכלו לשמוע את ארסנל הבעיות של דימוי הגוף הנשי עושה פחחח — אבל אני מתעקש שהנקודה תקפה. אנחנו, ההורים, אשמים רק בהמון. לא בהכל.

רגשות אשם, התנהגות מזיקה, חסרון כיס כרוני — יש לא מעט מן המשותף להורים ולמכורים. ובדיוק כמו האנונימיים למיניהם, נדמה לי שגם אנחנו צריכים לשאוף לאן שהם שואפים: אל השלווה לקבל את הדברים שאנחנו לא יכולים לשנות, אל האומץ לשנות את מה שאנחנו כן יכולים, ובעיקר אל התבונה להבחין בין השניים.