סורי היא המילה הקלה ביותר

צילום: אימג' באנג (סתם נו, צילום: butupa, מקור: Flickr)

צילום: אימג' באנג (סתם נו, צילום: butupa, מקור: Flickr)

האנגלית היא חלק מהעברית המדוברת. היא ללא ספק חלק מהעברית שאני מדבר, ובתור אחד שעורך טקסטים כבר 15 שנה — כן, התחלתי יחד עם קסוטו — עלי להודות שלעתים קרובות אני מניח לה להסתנן גם לעברית הכתובה, או לפחות הכתובה בבלייזר. את כל זה אני אומר כדי להבהיר שאין לכם כאן עסק עם אחד מטהרני העברית הנודניקים האלה, או לפחות לא עם הנודניק שבהם. אבל הבינג סד דט, מילה אנגלית אחת שנכנסה לעברית מוציאה אותי מדעתי. סורי.

אני לא זוכר מתי התחלנו להתנצל באנגלית, אבל דבר אחד אני זוכר בוודאות: זה קרה ממש לפני שהפסקנו להתנצל בעברית. עם עלייתה של סורי הפכה "סליחה" ממילה שאנחנו אומרים כשצר לנו על משהו למילה שאנחנו אומרים כשמישהו מצר את צעדינו: סליחה, אתה חוסם לי את החנייה. סליחה, הייתי פה לפניך. בעצם, ברוב המקרים זה כבר בכלל לא סליחה אלא "סלח לי". כמה אופייני לנו להגביל את השימוש באחת המילים המפויסות והמפייסות ביותר בשפה העברית ללשון ציווי: סלח לי. מוטב לך שתסלח לי.

אני חושב שאיבדנו את היכולת להתנצל בשפתנו כי איבדנו את היכולת לחוש שמשהו הוא באשמתנו. ליתר דיוק, החלפנו את תחושת האשם ברפלקס האשמה. מפתה לדבר פה במילים גדולות על הכיבוש ועל שטיפת המוח של העולם נגדנו, על אי־צדק חברתי ועל מנטליות של מגיע לי, אבל אני חושב שתחושות כאלה ופרנויה כזאת לא היו משגשגות כאן אלמלא היה משהו בנפש הקולקטיבית שלנו שמשמש צלוחית פטרי למחלות הספציפיות האלה. וזה כבר לא קשור לתחושה שהעולם כולו נגדנו, אלא לתחושה שהעולם כולו שלנו.

אני רואה את זה בכל פעם שאיזה בן זונה — בעצם סורי, בן של אלף זונות — נעמד בדאבל פארקינג כי כואב לו פיזית למצוא חנייה וללכת 20 מטר ברגל. בכל אימא שמנסה להכניס את הילד שלה לרופא בלי תור. בכל שכן שמעשן במדרגות ומאפר לי על המושב של האופניים. זה העולם שלי ואתם רק גרים בו, זה האטיטיוד — כי לא יעזור, יש דברים ש"גישה" פשוט לא מכסה — הבסיסי שלנו. "יום אחד כל זה יהיה שלך"? זין. כל זה כבר שלי.

לפני כמה ימים השתלבתי קצת באגרסיביות לתוך רחוב מנחם בגין וגרמתי לרוכב קטנוע שיכול להיות סבא שלי להחסיר פעימה. אחרי כמה מאות מטרים הוא הדביק אותי ושאג שכמעט הרגתי אותו. זה לא היה נכון, אבל זה גם לא היה רחוק, ולמרות שידעתי את זה לא התנצלתי. נתתי לרפלקס להשתלט ושאגתי והאשמתי בחזרה. חצי דקה וחצי קילומטר אחר כך הבנתי שלא רק הזקן ההוא הדביק אותי. בקרב עמי אני מאשים.

אנחנו מתנצלים בשפה מחוץ לארץ כי ככה בדיוק אנחנו עושים את זה: מן השפה ולחוץ. משהו בחינוך שלנו, במבנה הנפשי שלנו ובממשלה שלנו הפך אותנו לצודקים מקצועיים, וכשכבר אין לנו מנוס מלהכיר בכך שהלא ייאמן אכן קרה ופישלנו, אנחנו סוגרים עניין בסורי קטן. היחידים שעוד אומרים "אני מבקש סליחה" הם ילדים שהכריחו אותם, וגם זה במגמת היכחדות. אני עוד זוכר כמה זר נשמע לנו צירוף המילים "שלום, חבר"; ביל קלינטון, להערכתי בלי כוונה מיוחדת, פשוט חיבר שתי מילים יפות שאנחנו הפסקנו לחבר. בקצב הזה, גם "סליחה, טעיתי" ישמע לנו כמו עברית של אולפן תוך שניים־שלושה דיירים בבית הלבן. רק תיזכרו כמה חצץ אכל אהוד ברק על ההתנצלות שלו בפני בני עדות המזרח. אותו ברק שהציע לאחרונה להתנצל בפני טורקיה על המרמרה, אבל ביבי אמר סורי, לא במשמרת שלי.

לסורי יש אחות גדולה בשם פליז, שלהערכתי עשתה עלייה עוד לפניה, ולאחרונה אני שומע יותר ויותר גם את בת הזקונים תנקס. פעם־פעם היה בבית הורי סטיקר כזה, נדמה לי שמתנת עמותה כזאת או אחרת: תודה בבקשה סליחה. בלי סימני פיסוק, בלי סיבה. רק דרך ארץ. ארץ שמלאה מאז במלכים ובמלכות, בדוכסים ובפרינצסות. ארץ שהסטיקר שלה אמר פעם שלום לחבר, והיום אומר תנקס פליז סורי.

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“סורי היא המילה הקלה ביותר

  1. כשאנחנו משתמשים במילים שהן לא בשפת האם שלנו, הן נטולות מטען רגשי. לכן אנחנו יכולים להתנצל בקלות עם "סורי", כי אנחנו לא מרגישים את הפגיעה באגו בעקבות ההודאה בטעות. אנחנו לא באמת מתנצלים, אלא משתמשים במילת הקסם ששומרת על הנימוס הבסיסי והסדר החברתי.

  2. יש קו שמחבר אצלי את הפוסט הזה עם זה של "צר לי".
    צפוף פה. יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. גם ביפן צפוף לא פחות אבל אנשים עוברים אידוקטרינציה של צמצום, ענווה, ובעצם קבלה של האחר כחשוב לא פחות ממך. אולי כי אנחנו עם סגולה אנחנו לא מוכנים לצמצם את החשיבות העצמית שלנו. (והלל הזקן הוא מזמן לא יותר מקלישאה).
    אולי הבריחה מהמילה "סליחה" היא עוד דרך לא לראות אף אחד אחר, אולי זה רק יותר מגניב וקליל, אבל להתמקד בסמנטיקה זה לכוון את הפנס על סימפטום של סמפטום.
    אולי זאת בסה"כ רק פרספקטיבה אחרת על הצפוף: לא באמת חסר פה מקום לכולם. חסר מקום לאגו של כולם.

  3. בגדול – התיאוריה שלך נשמעת לי נכונה. אבל יש עוד שיקול קטן, פרוזאי, להעדיף סורי על סליחה: 4 אותיות במקום 5. כשכותבים SMS זה הבדל גדול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s