חיים של אחרות

"תראי מה זה, הלכנו לישון עם פרס והתעוררנו עם ביבי"

"תראי מה זה, הלכנו לישון עם פרס והתעוררנו עם ביבי"

"ברברה", זוכה דב הכסף לבימוי בפסטיבל ברלין 2012, עדיין רץ במוזיאון תל אביב. צפיתי בו לפני כמה שבועות, והייתה לי הרגשה שאני צופה בסרט־אח — סרט אח קטן, ליתר דיוק — ל"חיים של אחרים". הרי הרופאה ברברה נמצאת על הכוונת של המשטרה החשאית ואילו וייסלר מ"חיים של אחרים" עובד במשטרה החשאית, וחוץ מזה, בשני המקרים יש לנו דמות ראשית מזרח־גרמנית שמקריבה את חירותה באקט של אלטרואיזם. אלא שבניגוד ל"חיים של אחרים", שתפס אותי יותר ויותר חזק עד שהשוט האחרון שלו (זוכרים, "זה בשבילי"?) גרם לי לבכות, משהו ב"ברברה" לא בא לי מספיק טוב. משהו שלא הצלחתי לשים עליו אצבע עד אתמול, כשצפיתי בבלוריי הטרי של Lore וגיליתי שיש לו עוד סרט־אח. או סרט אחות, ליתר דיוק.

לורה (ססקיה רוזנדאל) היא בתו הבכורה של בכיר נאצי, שעם סיום המלחמה וכליאתם של הוריה נאלצת להוביל את ארבעת אחיה — בת, שני תאומים קטנים ותינוק — במסע הישרדות רגלי לאורך מערב גרמניה, עד לבית של דודתם בהמבורג. העסק נעשה מעניין יותר ומסובך הרבה יותר כשבחור צעיר שמציג תעודות של יהודי מסתפח אל המשפחה, ומחלץ מלורה שני סטים שונים לגמרי של רגשות: משיכה מהסוג הבתולי ותיעוב מהזן הגזעני.

אני לא רוצה לשים דגש מוגזם על העובדה הזאת, אבל Lore הוא לא סרט גרמני: מדובר בקופרודוקציה אוסטרלית־גרמנית שבראשה הבמאית קייט שורטלנד, שאתם מבינים משמה שלא נולדה בבוואריה. ואני באמת לא רוצה להפריז בחשיבותה של הנקודה הביוגרפית הזאת, כי גם אם האוסטרליות של שורטלנד עזרה לה לשמור על ריחוק בריא מהנפשות הפועלות, דמות ראשית כמו שהיא בנתה כאן — Lore הוא עיבוד לרומן בשם The Dark Room, אבל שורטלנד ערכה שכתוב מסיבי לתסריט לפני שלקחה על עצמה את הפרויקט — זה כבר עניין של תעוזה נטו וכישרון ברוטו. ואגב כישרון, שורטלנד היא מבחינתי תגלית אדירה גם בעניינים שאינם נוגעים לפיתוח דמויות. האישה הזאת אשכרה מייצרת מעמדים אפיים באקסטרים קלוז אפ; הנה משהו שלא רואים כל יום.

"ברברה" של כריסטיאן פרצולד לא מצטיין במובי־מייקינג מעניין במיוחד, אבל את זה זיהיתי גם בלי עזרה מ־Lore. לא, מה שהבנתי רק אחרי שהכרתי את אחותה הצולעת — מילולית, כן? — של ברברה זה שלא יעזור שום דבר, דמויות רבות־פנים יהיו לנצח מעניינות יותר מאלה שפשוט לוקח זמן לראות את הפנים היחידות שלהן.

Lore

ברברה היא קדושה מעונה. אנחנו קולטים שהיא מעונה תוך שתי דקות סרט, והקטע של הקדושה מתחוור בהמשך. זה לא מקרה שהיא הגיבורה הפחות מעניינת במשפחה החורגת הזאת, כי וייסלר מ"חיים של אחרים" הוא מנאייק שבהתחלה מגדל מצפון ובהמשך מתהפך לגמרי, ואילו לורה היא נערת היטלר שלוקחת על עצמה את הפוזיציה המטריארכלית לא מתוך אלטרואיזם אלא מתוקף החינוך שקיבלה. אותו חינוך שהפך אותה גם לאנטישמית מבחילה וגם לחתיכת אימא לעת מצוא, ונראה אתכם מתמודדים עם יחסי האהדה־דחייה שהיא מייצרת.

לורה היא דמות מורעלת. דמות שנתקיים בה המונולוג הכביר של גברת פל מ"מיסיסיפי בוערת",  שהייתי מציג — רק אותו, לא את כל הסרט — בכל בית ספר תיכון בישראל. "שנאה", אומרת שם פרנסס מקדורמנד, "היא לא משהו שנולדים איתו. היא משהו שלומדים. בבית הספר אמרו שהפרדה גזעית מצווה עליו בתנ"ך, בראשית ט' פסוק כ"ז. כשאומרים לך את זה מספיק פעמים בגיל שבע, אתה מאמין בזה. אתה מאמין בשנאה".

לורה של קייט שורטלנד היא שגרירה טובה להיטלר יוגנד, בת טובה להורים הנאצים שלה ואימא אדירה לאחים הקטנים שלה. אבותיה אכלו בוסר, ואנחנו הולכים איתה כששיניה קהות. זה הופך  את המסע שלה, שמלכתחילה יש לו יותר מן המשותף ל"הדרך" וכיו"ב יצירות פוסט־אפוקליפטיות מאשר לסרטי מלחמה, לאחד הדברים המרתקים שראיתי השנה. לא גדול כמו "חיים של אחרים", אבל גדול יותר מ"ברברה" ומשלים לא־טרילוגיה מרתקת שבה הגרמניות, הנוצריות, היהדות — ומעל לכל, האנושיות  — משמשות בערבוביה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s