פושעי סאנדנס לדין

"אני יודעת שזה יום ההולדת שלך, אבל יש לי פצע בפה"

"אני יודעת שזה יום ההולדת שלך, אבל יש לי פצע בפה"

היום יוצא בישראל "מפגשים", הזוכה בשני פרסים גדולים — חביב הקהל ופרס מיוחד של חבר השופטים לאנסמבל שחקנים — בפסטיבל סאנדנס האחרון. בקצרה רבה מדובר בסיפורו האמיתי של מארק אובראיין (ג'ון הוקס), משותק פוליו שבגיל 37 מחליט לשכור את שירותיה של סרוגייט (הלן האנט) שתגאל אותו מבתוליו, ואת השורה התחתונה נראה לי שראוי לשלב כבר בפסקה העליונה: סרט טוב. נדמה לי שהאנט קיבלה את המועמדות שלה לאוסקר יותר בזכות האומץ להופיע בעירום בגיל 50 ופחות בגלל עצם ההופעה, אבל חוויית הצפייה היא הכל חוץ מלא נעימה. למעשה אפשר לומר שזה כמעט פיל־גוד־מובי, וזאת גם הבעיה העיקרית שלי עם "מפגשים": האם המובי הספציפי הזה אמור טו פיל גוד, או שזה פשוט יישור קו עם הלך הרוח שנושב באינדי האמריקאי?

קולנוע עצמאי אמריקאי זה צירוף מילים שעצם ההגדרה שלו משתנה מדי כמה שנים. בימים של ג'ון קסאווטס זה היה אשכרה שם כולל לסרטים שבכלל לא עוברים דרך הוליווד; בימינו זה יותר "פוקס סרצ'לייט", זרוע ההפצה של פוקס שמאתרת בפינצטה הפקות אינדי עם פוטנציאל לגעת בקהל החצי־רחב, ושמפיצה גם את "מפגשים". לסרצ'לייט עצמה דווקא אין רקורד מתנחמד מדי: בשנים האחרונות קיבלנו ממנה את "בושה" ואת "היורשים", את Never Let Me Go ואת Marthe Marcy May Marlene, ובעוד שבוע נראה אם "חיות הדרום הפראי" בהפצתה ישופה בכמה פסלונים על היותו הכל חוץ מקל מדי לעיכול. לא, הבעיה היחידה עם סרצ'לייט היא שלפני שבע שנים נפלה האלומה שלה על בוננזה מטורפת.

ב־2006 הפיצה סרצ'לייט את "מיס סאנשיין הקטנה", שעשה 100 מיליון דולר מלטפל בנושאים קשים באופן שגרם לנו להרגיש סבבה עם עצמנו. ונדמה שמאז הפכה הגישה הזאת לברירת המחדל של האינדי: בואו נעשה דרמה, אבל שתהיה קומית. בואו נכניס דמות התאבדותית, אבל נלהק את סטיב קארל. בואו ניגע במקומות שלא נעים לאמריקה לגעת בהם, כמו ניצול של ילדות בתעשיית היופי, אבל נעשה את זה באורח עדין ומשתתף־בצער. ברור שיש היום גם אינדי אחר — לראיה הכותרים דלעיל, ולצורך העניין תזרקו פנימה סרטים אדירים כמו "לופר" או "סערת רוחות" — אבל התחושה הכללית היא שדווקא כשהוליווד הולכת ומתקדרת, היוצרים העצמאיים מחפשים להיות נחמדים וקלים לעיכול.

תראו, את "מיס סאנשיין" אני בהחלט אוהב. אני גם מבין את ההחלטה של בן לוין, במאי־תסריטאי "מפגשים", לעשות ממנו יותר "מחוברים לחיים" מאשר "הפרפר ופעמון הצלילה"; הנה, "סרצ'לייט" מפיצה את הסרט שלו, וזה שאתה אינדי לא אומר שלא חשוב לך להגיע למקסימום קהל. רק שהסרט של לוין היה הופך מטוב למצוין אם היה בו ולו שמץ של לכלוך. של קושי. אני מתכוון, דחיל רבאק: אנחנו מדברים פה על מערכת יחסים בין גבר משותק לאישה שהיא גם אימא שמזדיינת בשביל כסף, והדבר הכי קשה שאנחנו רואים אותם צולחים זה שפיכה מוקדמת.

אי־שם בנבכי הזיכרון הסלקטיבי שלי יושב מאמר מאלוהים־יודע־איזה מגזין ישראלי שהקדיש גיליון נושא לקיטש. ספציפית יש שורה אחת משם שתקועה איתי כבר שנים: "עולם הקיטש", כתב מי שכתב, "הוא עולם הכופר בחרא". ואני לא אומר ש"מפגשים" הוא קיטש; אני רק אומר שמוזר לי שהוא כופר בחרא.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s