הילדים שלנו עומדים לתקן את העולם (נראה לי)

"את רואה, היינו צריכים להביא שמיכת פעילות" (תמונה מ"הילדים של מחר". כי משהו בפוסט הזה צריך להיות פסימי)

"את רואה, היינו צריכים להביא שמיכת פעילות" (מ"הילדים של מחר", כי משהו פה חייב להיות פסימי)

אני לא זוכר מתי שמעתי בפעם הראשונה על מודל הדורות של וויליאם שטראוס וניל האווי, אבל אני זוכר שהוא מיד קנה אותי. מכירים? אז שטראוס והאווי, היסטוריונים מאוניברסיטת נוטרדם, חקרו את ההיסטוריה של החברה — האמריקאית, אבל ההשלכה היא על כלל החברה המערבית — ומצאו שהיא מחזורית. לפי המודל שהם גילו, האבולוציה החברתית מסודרת במבנה קבוע של ארבעה דורות שיורשים זה אתה זה מדי כ־20 שנה. לפי החוקרים, המחזור הזה רץ כסדרו כבר לפחות חצי מילניום.

לפי המודל, הדור הראשון הוא דור של חזון; בסיבוב שלנו מדובר בילידי 1940 עד 1960, תן או קח כמה שנים. אחריו באים דור המממשים ודור המיואשים, והמאסף הוא דור של מתקני עולם. בהמרה למושגים שלנו, זה אומר — ממש בקצרה, ואתם מוזמנים לקרוא על זה בארוכה ובעברית הנהירה של עודד רוזן — שהמחזור מתחיל ברעיון גדול (נגיד הקמת מדינה), נמשך בביצוע של הרעיון הזה (נניח בניין המדינה הנ"ל), עובר דרך הרמת ידיים טוטאלית (נגיד נוכח מה שנשאר מהרעיון היפה שעמד בבסיס הקמת המדינה) ומסתיים בתיקון רבתי. ומה שצריך לשמח כל הורה צעיר זה שבמחזור הנוכחי, מתקני העולם הם ילידי 2000־2020. הילדים שלנו.

לכאורה אמרתי מספיק בשביל להצדיק את הכותרת של הפוסט הזה, אבל תיקון וקוץ בו: פרופ' דוד פסיג, עתידן ישראלי שמשתמש בגרסה משלו למודל הדורות כדי לחזות את פני העתיד הקרוב שלנו, התנבא בקיץ האחרון בראיון הזה ל"גלובס" שמתקני העולם — אלה שאנחנו שולחים כל בוקר לבית הספר עם סנדוויץ' — ייכשלו במשימתם. הבעיה טמונה לדבריו בהוריהם של ילדינו: אנחנו מחנכים אותם בהתאם לאידיאלים המיושנים של הבייבי בומרס או בהתאם לאידיאלים האגוצנטריים של דור האיקס. מי שמחכה לתיקון, הודיע פסיג, ייאלץ לחכות לנכדים שלנו. דור החזון הבא (או "דור השתקנים" הבא בטרמינולוגיה של פסיג, אבל הכוונה זהה).

בסוף השבוע פורסם במוסף "כלכליסט" טקסט שמצדיק לכאורה את הפסימיות המסוימת של פסיג. הצאצאים של כמה מעשירי ומשפיעי הארץ, שנתנו לעיתונאי ארי ליבסקר להיכנס להם לראש ולחיים, נראים כמו מקרה קלאסי של אימוץ האידיאלים הלא נכונים. הם נולדו לכסף ולהשפעה והם מתכוונים לחיות כסף והשפעה. אם לשפוט על סמך התגובות למאמר וההד שהוא יצר ברשתות החברתיות, הם מייצגים דור שלא יתקן שום דבר. דור מקולקל, שההצצה לעולם הערכים שלו מעוררת תחושת קבס. ורק אני, נאיבי שכמותי, מוצא שזאת אחת מהכתבות היותר אופטימיות שקראתי בעת האחרונה.

הילדים שראיין ליבסקר הם הבנים והבנות של אנשים חזקים, של זכרי אלפא ונשות ברזל. וראו זה קטע, במקום למרוד בדמויות הפטריארכליות/ מטריארכליות האלה הם הולכים בדרכם/ן. הם רוצים להמשיך את הקו המשפחתי, לא לגדוע אותו. ומאז שקראתי את ליבסקר מסתובבת לי בראש מחשבה כזאת: העובדה שהחבר'ה האלה מסרבים למרוד היא נוצה בכובע של ההורים שלהם, שלייק איט אור נוט, הצליחו להטמיע בהם סט יציב של ערכים. וגם מחשבה כזאת: אם הם הצליחו, אנחנו בטוח יכולים.

קל לשכוח את זה, אבל אנחנו — בני ה־30 עד 50 — היינו הילדים הראשונים עלי אדמות שלא חששו מההורים שלהם. כלומר, ברור שהיו כאלה שחששו והיו כאלה שהייתה להם סיבה טובה לחשוש, אבל רבים מאיתנו גדלו בבתים שהדלק שלהם היה אהבה, לא פחד. בתים שבהם ההורים אשכרה הקדישו מחשבה לקטע של ההורות. שקראו לא רק את מרקס או את ז'בוטינסקי אלא גם את דוקטור ספוק, והפנימו לצד הרעיונות הרעים שלו גם כמה מהטובים. ולילדים של הורים טובים, או לפחות של הורים שניסו להיות טובים, יש סיכוי טוב לגדל ילדים טובים.

יש לי חברים שגדלו בבתים דפוקים של אנשים טובים שפשוט לא הצליח להם הקטע המשפחתי, והם הרבה פחות זועמים והרוסים ממה שהייתם מצפים. כהורים, במקום לעשות את הקטע הקלאסי של לשחזר את התא המשפחתי המקולקל שלהם, הם מדגימים הפקת לקחים הלכה למעשה. ויש לי גם חברים כמוני, שההורים שלהם היו ועודם גורמים תומכים ויציבים, וזה ניכר לא רק במבנה האישיות שלהם אלא גם באופי ההורות שלהם.

תראו, אני לא עיוור. ברור לי שגם בקרב בני גילי יש הורים איומים ונוראים. ברור גם שחלק מהמרואיינים של ליבסקר נמנעים ממרד לא בגלל משהו שנזקף לזכות ההורים שלהם, אלא בגלל מה שנזקף לזכותם בבנק. זה לא משנה את העובדה שהילדים האלה — וביתר שאת הילדים מהדור של בתי, לצורך העניין בני החמש עד חמש־עשרה — סופגים יותר אידיאלים מאשר מכות. יותר אהבה מאשר פחד.

כדי לתקן את העולם אין צורך בדור שלם. לפעמים מספיק אדם אחד שחונך נכון, התפתח נכון ובעיקר רואה נכון את מה שמקולקל. אני מאמין שיש סיכוי טוב למצוא אחד כזה בין הילדים שלנו, זה כל מה שאני אומר. אחרי הכל, עם כל האשמה ההורית שבני דורי נושאים על כתפיהם, יש סיכוי שאת הקטע הספציפי של הנחלת ערכים אנחנו אשכרה עושים בסדר. משם זה רק עניין של האחד, או האחת. אולי, מה אני יודע, אחת עם תלתלים צהובים.

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“הילדים שלנו עומדים לתקן את העולם (נראה לי)

  1. יפה ומרתק, הבעיה היא שלתאוריה יש גם תת סעיף המתייחס למחזוריות של הדתות, ולמה ב"שם אלוהים" האדם האינטלגנטי המודרני לא מצליח להיפטר מאלוהים ומאמיניו באשר הם… שהרי, למרות הקידמה, ההומניסטית והמדעית, אחת לשלש דורות חוזרת האמונה להשפיע ולכוון את מעשיהם של בני האנוש בלי כל רצינואל חברתי… זה מתחיל בדור האמונה, הספקנות, המרידה, הריקנות וחיפוש אחר תחליפים, ומסתיים בדור החזרה למקורות… אנחנו היום נעים בתקופה של ריקנות וחזרה למקורות והיא לצערי מתנגשת במחזוריות של מתקני העולם. ובהיסטוריה של התרבויות, התנגשות שכזאת היא הכי קטלנית לציבוילזציה. האינקוויזיציה שלפני הרנסנאס לדוגמא… השאלה היא, אם ילדנו לא יהיו קורבנותיה לפני שיהפכו למתקני עולם.

  2. Untitled. Unfinished. Unreleased. DFW

    מצטרף לירון, באמת מרתק. הרצת אותי להחכים קצת בוויקיפידיה.
    ירון, ההנחה שאמונה באל או אמונה כלשהי – באידאל, בסמל – היא רציונאלית ותולדה של אינטלקט היא מוטעית.
    מושא כל אמונה שמקבל ע"י המאמין מעמד של קדושה – הוא קיים והוא קדוש איפסו-פקטו. הוא לא ניתן להפרכה כשם שהוא לא ניתן להוכחה. הוא סובייקטיבי-רגשי ולכן בשום עידן האדם לא "ייפטר" ממנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s