וואי, ווקן וויקאנד

"תירה, אני נואש, כבר ניסיתי כל ערכה להרחקת יונים"

"אין, אני נואש, כבר ניסיתי כל ערכה להרחקת יונים"

לא הייתי אמור לאהוב את שני הסרטים האלה שעולים כאן היום. לא את "לילה אחרון בעיר", שנראה כמו ניסיון מוזר לרכוב על גל הזקנים שלא פג תוקפם, כמו שני "הבלתי נשכחים", ובמוזר אני מתכוון שזה מוזר לרכוב על גל של סרטים רעים; ולא את "שבעה פסיכופטים" של מרטין מקדונה, שב"ברוז'" עשה לי רושם של מתאמץ להיות מגניב, ומהטריילר של "פסיכופטים" נראה שהפעם הוא התאמץ אפילו יותר. וזה מראה מה אני יודע, כי אהבתי את שניהם. אהבתי אפילו את הבעיות שלהם, ואהבתי במיוחד את היתרונות המשותפים שלהם. היתרון הראשון הוא הנוכחות של כריסטופר ווקן, אבל לזה כבר הקדשתי כמה אינצ'ים טובים בבלייזר הטרי. היתרון המשותף השני טמון באותה תכונה חמקמקה וקשה להגדרה: הטון. הדבר הזה שכל כך הרבה סרטים כמעט־טובים נופלים עליו, ושני הסרטים הפגומים האלה דווקא נבנים ממנו.

"לילה אחרון בעיר" של הבדרך־כלל־שחקן פישר סטיבנס הוא סיפורם של שני גנגסטרים וחצי. הראשון הוא ואל (אל פצ'ינו), שודד שמשתחרר ממאסר ממושך; השני הוא דוק (ווקן), בתפקיד שותפו לשעבר ומי שאמור לחכות לו מחוץ לחומות הכלא עם אקדח שלוף; החצי הוא הירש (אלן ארקין), נהג השודים הגוסס שיצטרף אליהם במורד העלילה ללילה, ובכן, אחרון בעיר. את "שבעה פסיכופטים" לא ניתן בשום אופן לתקצר בלי לספיילר, אז תסתפקו בזה שיש פה גם פסיכופטים וגם תסריטאי שמנסה לכתוב סרט על פסיכופטים, ומכאן שזה גם סרט על פסיכופטים וגם סרט על סרטי פסיכופטים (אגב, יונייטד קינג: אינעל רבאק, זה פסיכופתים. אני מיישר קו עם התעתיק השגוי הזה רק כי נדרתי לא להיות מהמבקרים האלה שנטפלים לתרגומים).

טוב, לעניינו: טון. לא בדיוק אווירה, לא מה שמכונה Feel, בטח לא הסיפור. זה יותר המנגינה שמנגנים ביחד כל האלמנטים הנ"ל, או ליתר דיוק הלך הרוח שהמנגינה הזאת משרה עליך. סרט עם טון יציב ובוטח יכול לזגזג בין אלף תחושות ורמות רגש, להיות חמוץ־מתוק לפרקים ולגמרי מר לפרקים אחרים, ועדיין לנגן את המנגינה שלו. דוגמה קלאסית שעולה לי לראש היא "תנאים של חיבה", סרט שמצחיק אותך ומפרק אותך בדיוק על אותם אקורדים. והאמת היא שטון זה משהו שהרבה יותר קל להבחין בו דווקא כשהוא לא שם, כלומר לא יציב עד לא קיים. תראו את "יחידת גנגסטרים": כלומר, למען השם, אל תראו את "יחידת גנגסטרים": בנוסף לכל מגרעותיו, הסרט האיום של רובן פליישר מנגנן בו־זמנית את הטון הרצחני של "פני צלקת", את הטון האפי של "הבלתי משוחדים" ואת הטון האופראי של "החבר'ה הטובים". קקופוניה זה לא מילה.

"לילה אחרון" הוא פיל־גוד־מובי עם הרבה לב, מידה של סנטימנטליות לא מתנצלת ומרגש כללי של סרט אחווה גברית קלאסי. זה הטון שלו, והוא צלול כבדולח מהשוט הראשון ועד לאחרון. כשסרט מנגן ככה, פתאום זה לא נורא משנה שיש לו בדרך כמה מלודיות שלא ממש עובדות. זה אפילו לא משנה שאפשר לראות את הסוף שלו בא מקילומטר.

"שבעה פסיכופטים" הוא ההפך הגמור: הטון שלו גחמני, או ליתר דיוק Whimsical (לא יודע, משום מה זה תמיד נשמע לי יותר גחמני מגחמני). אם להישאר בדימויים מוזיקליים, אז מקדונה מנגן כאן את מוצרט בקטעים שהוא מקלל. סרט חצוף שמשתעשע במחשבות מחוצפות, זה מה שזה, וזה בא לי טוב יותר מ"ברוז'" בדיוק על סעיף הטון. הקודם של מקדונה התחיל כסרט ז'אנר מגניב והידרדר לכדי יציאה סוריאליסטית; החדש שלו הוא יציאה אול דה וויי, מכריסטופר ווקן חוטף הכלבים ועד טום וייטס שצץ משומקום כדי להיות טום וייטס, ואהבתי את המוזיקה הזאת גם בקטעים שהיא קצת זייפה.

טון. חתיכת קטע הקטע הזה. את "חיי פיי" זה עיקר לי מכל מעורבות רגשית, כי לסרט הזה יש טון של משל; את "חיות הדרום הפראי" זה חרט לי במוח, כי לסרט הבוסרי והבעייתי הזה יש טון של חמלה.

אוקיי. שעות יכולתי להתפלסף על סרטים ועל הטונים שלהם, אבל אני מניח שבאתם לשמוע אם שווה להתנפל על הדאבל פיצ'ר כריסטופר ווקן הזה שנפל עלינו היום. אז כן, שווה. אם לא בשביל לצפות אז לפחות בשביל להקשיב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s