הס פן תסביך

"אוף, לאבא שלי בכלל אין סולם וגם יש לו משכורת של עיתונאי"

"אוף, לאבא שלי בכלל אין סולם וגם יש לו משכורת של עיתונאי"

רוב האנשים שניחנו במודעות עצמית יכולים לשים אצבע על מקור הקומפלקסים שלהם, ורוב האצבעות שלהם מופנות בכיוון הכללי של ההורים. ככה זה מאז אדיפוס או לפחות מאז פרויד: אנחנו מתוכנתים לחשוב שהאישיוז שלנו, מסוגיות של דימוי גוף ועד לחרדת נטישה, הם הדבר הראשון שקיבלנו בירושה. זאת מחשבה מנחמת כל זמן שאתה רק הבן־של — הרי אם זה באשמתם אז זה לא באשמתך — אבל היא חוזרת לנשוך אותך בתחת ברגע שאתה הופך לאבא־של.

הקטע הזה מציק לכל ההורים הצעירים שאני מכיר, מי יותר ומי עוד יותר. זה קורה כשאנחנו מזהים בעיה חברתית או התפתחותית, כי לצד הרצון לפתור אותה מתגנב החשש שמא ננפח אותה מחוץ לכל פרופורציה ובמקום פיתרון נייצר משקע; זה קורה ביתר שאת כשאנחנו קולטים תסביך של עצמנו אצל צאצאינו, כי אז נכנס לתמונה גם הקטע של תחושת האשמה. אין, כיף ענק. אבל השבוע חשבתי גם אני מחשבה מנחמת: כמו שחרא פשוט מתרחש, ככה יש תסביכים שפשוט קורים.

ראשית חוכמה, הצהרה: אני מת על התלתלים של רונה. הילדה הזאת, שעמיתי ורעי איציק שאשו הגדיר פעם כיורשת הטבעית של קרלוס ולדרמה, צריכה להופיע במילון לצד הערך ג'ופרו (נו, אפרו של יהודים. אפילו אני יודע את זה, ואני לא מעודכן בדברים מאז שנות ה־90). שיהיה ברור, אני לא לבד — בכל פעם שבתי מוציאה לאור את הרעמה שלה היא שומעת מחמאות והשתפכויות והתעלפויות — אבל זה בדיוק העניין, שהיא כמעט אף פעם לא מוציאה לאור את הרעמה שלה.

"אין, זה תמיד קורה לי בימים של לחות" (קרלוס ולדרמה. צילום: Taty2007)

"אין, זה תמיד קורה לי בימים של לחות" (קרלוס ולדרמה. צילום: Taty2007)

רונה תמיד שנאה את השיער שלה, בעיקר מפני שמטבע הדברים והזקיקים הוא צמח בסיבובים בעת שהשיער של החברות החלקות שלה צמח בקווים ישרים. פעם או פעמיים טעו לחשוב שהיא בן, ולמרות שזה קרה לאחרונה כשמלאו לה שלוש שנים, כנראה שזה הספיק: הג'ופרו נתפס אצלה כמקור למבוכה במקום לגאווה.

השבוע, בדיוק בזמן לתעודת הסמסטר הראשונה שלה, היא הלכה לבית הספר בשיער פזור. חצי שנת לימודים עברה, ורק עכשיו היא העזה לתת פומבי לפיצ'ר שמוסכם על כל בר דעת שהוא המגניב ביותר שלה. באותו בוקר היא הביעה חשש אמיתי שהילדים יצחקו עליה, ואחסוך לכם את המתח: הם לא. בכלל לא. אבל הדבר הראשון שהיא ביקשה כשחזרה הביתה זה שאימא תעשה לה קוקו.

"צריפין, לצריפין אני צריכה"

"צריפין, לצריפין אני צריכה"

אני כל כך אוהב את השיער של רונה שיצא לי לשחד אותה רק כדי שלא תאסוף אותו באירועים משפחתיים. כל כך אוהב את התלתלים האלה שלפעמים אני מחכה לשמש שתתפוס אותם בבק־לייט מושלם ואז מרביץ תמונות כמו משוגע. לפחות פעם בחודש יוצא לי לנהל עם רונה שיחה שבה אני ממשיל את הסירוב שלה ללכת פזור לסירובה של ציפור לעוף או של זמר לשיר; היא תמיד נהנית מהמחמאה ותמיד צוחקת מההשוואה, אבל זה לעולם לא משנה את האמת היסודית. רונה שונאת את השיער שלה.

השבוע, כשהיא חזרה עם הבקבוקים המופלאים שלה מבית הספר ומיד אפסנה אותם, עלתה בדעתי אותה מחשבה מנחמת בהפוך על הפוך: כמו שלא עשיתי דבר כדי לגרום לה לשנוא את השיער שלה, ככה אין דבר שאני יכול לעשות כדי לגרום לה לאהוב אותו. ונכון שזה בקושי עונה על ההגדרה של קומפלקס — למעשה, אם תקשיבו היטב תוכלו לשמוע את ארסנל הבעיות של דימוי הגוף הנשי עושה פחחח — אבל אני מתעקש שהנקודה תקפה. אנחנו, ההורים, אשמים רק בהמון. לא בהכל.

רגשות אשם, התנהגות מזיקה, חסרון כיס כרוני — יש לא מעט מן המשותף להורים ולמכורים. ובדיוק כמו האנונימיים למיניהם, נדמה לי שגם אנחנו צריכים לשאוף לאן שהם שואפים: אל השלווה לקבל את הדברים שאנחנו לא יכולים לשנות, אל האומץ לשנות את מה שאנחנו כן יכולים, ובעיקר אל התבונה להבחין בין השניים.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“הס פן תסביך

  1. מצויין. יש לי ידידה טובה שאכלה אותם סרטים. עבר לה בתיכון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s