לך תבנה מדינה

מדינה פלסטינית היא אינטרס ישראלי. האמת הפשוטה הזאת ברורה לכל מי שמצוי בצד המרכזי־שמאלי של המפה, והיא הולכת ומתנחלת — משחק מילים מכוון — גם בחלקים המתונים של הימין. ההבדל העיקרי הוא שמשמאל רואים בפלסטין צעד בדרך לסיום הסכסוך, ובימין צעד בדרך למלחמה נטולת עכבות (אם וכאשר, יוסיפו דוברים משני הצדדים). על סף מה שמסתמן כקואליציה שיאיר לפיד הוא הסמן השמאלי שלה, אני חושב שהגיעה העת להקדיש רגע של חשיבה לפרדיגמה חדשה: לא רק מלחמה קל יותר לנהל מול מדינה ריבונית. גם שלום.

"עכשיו תוריד את הגיטרות ותעלה קצת את הבס"
World Economic Forum swiss-image.ch, Photo by Remy Steinegger

הריבונות הפלסטינית נתפסת כבר שנים כקלף מיקוח, גזר שאנחנו שולפים כשהמקל מאופסן. אבל אם פלסטין היא מה שממתין בקצה תהליך שלום שממאן להתקדם — ושהקואליציה הקרבה תתקשה מאוד להתניע בגלל הקוטביות המובנית שלה — אז אנחנו דוחים רגע שיש לנו אינטרס מובהק שלא יתמהמה, כי אם יתמהמה תבוא הדמוגרפיה ותנגוס ליטרה מהתחת של כולנו. ואם כך, הלוגיקה הפשוטה אומרת שזה לא הזמן לדיבורי שלום. זה זמן לעשיית מדינה.

דמיינו את שר החוץ יאיר לפיד — שנייה, זה עוד לא החלק שאני רוצה שתדמיינו — מכריז על תמיכה ישראלית בהקמת מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי. דמיינו את ראש הממשלה בנימין נתניהו — איי וונדר איף יו קן — הולך על התכנסות ברוח אריאל שרון, בלי אבן הרחיים של סיום הסכסוך וכל הג'ז הזה. נטישת שטחים שאין לנו עניין בהם על מנת לאפשר הקמת מדינה שיש לנו עניין בהקמתה. זה כל הסיפור.

הבעיה בכינון הסכם שלום הייתה תמיד דו־ראשית: ירושלים והפליטים. אלא שמדינה תמיד הייתה פאטה מורגנה עבור הפלסטינים. אם ממשלת ישראל תהפוך את סדר הדברים, לאמור מדינה תחילה, עשויה להיות לזה השפעה מרחיקת לכת על הנכונות הפלסטינית להסתפק בפיתרון הישן־נושן של גבולות 67' מתוקנים. כן, זה יהיה כרוך בוויתור טריטוריאלי בירושלים, אבל ביני וביניכם: אין לנו מה לחפש במזרח העיר שחוברה. והקונץ הגדול הוא ששאלת הפליטים בכלל לא עולה על הפרק, כי אנחנו בסך הכל באים לשרטט גבולות גיאוגרפיים. לא לנסח סעיפים דמוגרפיים בהסכם שלום סבוך ועקוב אמוציות.

הקמת מדינה פלסטינית היא יעד בר־השגה במחי קדנציה. האו"ם מת שזה יקרה, והמדינות התורמות זקוקות בסך הכל לדחיפה בכיוון הנכון: במקום לשלוח כסף, שיקימו מפעלים. שיצרו מקומות עבודה. שיתנו לפלסטינים עתיד, אופק, תקווה.

אנשים שיש להם מה להפסיד לא רוצים להפסיד את זה. אם מישהו מחפש הסבר לשקט היחסי בגדה, זה לפחות חלק ממנו. וזה בדיוק האנד־גיים של רעיון המדינה־תחילה: חמש או עשר שנים מהקמתה, לפלסטין יהיה מה להפסיד. יותר מזה, הזיכרון האחרון של תושביה מחיכוך עם חיילים ישראלים יהיה בן חמש או עשר שנים. זה יהיה הרגע הנכון לדבר שלום, לרבות הורדה אחר כבוד מהעץ של זכות השיבה.

תראו חברים, בואו נהיה ריאליים. בהרכב הנוכחי של הכנסת, הליכה על קץ הסכסוך היא הליכה למבוי סתום. לכן אני מדבר רק על קץ החיכוך, ולו מפני שזה אחד התרחישים היחידים שיכולים למנוע את קיומן של בחירות 2014.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“לך תבנה מדינה

  1. נאיביות, קמרלינג. הפלסטינים לא יסתפקו בכל דבר שהוא פחות מהיעלמות טוטאלית של העם היהודי מארץ ישראל וניכוס מלא של המדינה כולה לעצמם. הפתרון שאתה מציע אולי עובד יפה בתיאוריה – ובהנחה שהפלסטינים פועלים לפי אותו היגיון שאתה מייחס להם – אבל ברמה הפרקטית זה מקרב אותנו לא לקץ החיכוך, אלא פשוט לקץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s