ביחד כיף להזדקן?

אני לא אוהב את "אהבה". אני לא חושב שמישהו יכול לאהוב את הסרט הזה, בדיוק כמו שאף אחד לא יכול לאהוב את רוב הסרטים הקודמים של מיכאל הנקה — בדגש על "סרט לבן", "משחקי שעשוע" ו"מחבואים". האיש הוא חסר רחמים, ואת הסרטים שלו אתה לא אוהב; אתה סובל אותם ואומר יפה תודה, או סתם לא סובל אותם. אני שייך למחנה הראשון, כי חקר האכזריות שהאיש הזה עוסק בו מרתק אותי וכל אחד מהכותרים דלעיל כבש אותי לחלוטין, אבל זה לא שאני משוחד לטובת "אהבה". אחרי הכל, הנקה נטש הפעם את האכזריות האנושית לטובת האכזריות הקיומית, וזה סיפור אחר לגמרי. אבל גם הוא סיפור טוב. קשה וטוב.

""

היי, שם טוב לבית קולנוע ייעודי לצופים בגיל הזהב: מולטי גלופלקס

אן וז'ורז' (עמנואלה ריבה וז'אן־לואי טרנטיניאן) הם זוג זקנים, ולמען האמת זה כל מה שצריך לדעת עליהם. יש הרבה פרטים ספציפיים — למשל העובדה שהיא מורה לפסנתר, או שיש להם בת יחידה (איזבל הופר) — אבל מה שמכתיב את גורלם זה שהם זקנים, ומכאן שזה רק עניין של זמן עד שאחד מהם יזדקק לעזרה בביצוע הפעולות הפשוטות ביותר. ואז זה קורה, וההידרדרות היא כל כך מהירה שלאף אחד אין זמן להסתגל, ומהיופי של נישואים ששרדו הכל נשארים רק סדינים מלוכלכים ואחיות נרגנות וקונפליקטים של לבחור בין רע לרע.

אפשר להיכנס לעומקם של פרטי עלילה, אבל זה חוטא לחוויית הצפייה: "אהבה" הוא פחות סיפור על, ויותר תיעוד של. פחות אמירה על זוגיות ונאמנות וזקנה, ויותר הפניית המצלמה אל החרא הענק שמחכה לכולנו בקצה הסיבוב שלנו על הכדור הזה. זה מסוג הדברים שאתה יודע — כולם מתים בסוף וזה — ובמובן מסוים גם ראית, כי מי מאיתנו לא נאלץ לצפות פעם באדם בשלהי פתיל חייו. אבל הנקה, במאי נבון שכמותו, לא בא לחדש שום דבר לאף אחד. הוא רק כיוון עדשה למקום שכולנו מעבירים חיים שלמים בלהתכחש לקיומו, ובדרך חשף — כמעט בבחינת ברירת מחדל — את הדברים היחידים שנשארים חשובים עד הישורת האחרונה. והאיש הזה, שעד לפני סרט הייתי משוכנע שאין חסר לב ממנו, לקח את הדבר הכי חשוב ועשה ממנו שם לסרט שלו. בהפוך על הפוך על הפוך, זה הופך את "אהבה" לסרט שובר לב אך מרומם נפש.

"נו, תוציא משם את המטבע ונגמור עם זה"

"נו, תוציא משם את המטבע ונגמור עם זה"

אימא שלי היא מורה לפסנתר שכבר חגגה 70. באורח בלתי נמנע חשבתי עליה שוב ושוב במהלך הצפייה הלא קלה הזאת, ומדי פעם תהיתי אם הנקה מטלטל אותי כל כך רק בגלל שבשבילי זה מה שקוראים האמריקאים "קרוב הביתה". אבל לא, עכשיו אני חושב שלא. שבסופו של דבר זה באמת הקטע של החרא שבקצה המנהרה.

למות צעיר ולהשאיר מאחוריך גופה יפה. כמה שזה נשמע מפתה אחרי שעתיים מתחת למשקולת של "אהבה".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s